נעמי קמפבל היא רעה עם לב זהב. הנה, אמרתי את זה. אתה כנראה מאמין בחלק המטורף-קשה להתעלם מכל הכותרות שזורקות טלפונים. ולמרות שאתה כנראה סקפטי בלב הזהב שלה, אתה לא צריך להיות. כי האמת היא, אין להכחיש שהדיווה הזו היא אלוהית.
פגשתי את אומי (כינוי שזכתה בשנותיה הראשונות כדוגמנית עם עלית, וכזו שאני משתמש בה עד היום) בסביבות חג המולד בשנת 1990. דיברתי איתה לעתים קרובות בטלפון אך טרם פגשתי אותה. תקופת החגים הייתה תקופה שבה דוגמניות, כמו אומי, היו מביאות מתנות לבוסים שלהן, דוגמניות מזמינות, כמוני. אך מכיוון שרק התחלתי בחטיבה של נעמי חודש קודם לכן, חשבתי שאהיה חסר נוכחות במשך השנה - לא משהו שהתרגשתי ממנו. אבל כשנעמי הגיעה לסוכנות, היא ניגשה אלי ממש והניחה בידי קופסת טיפאני כחולה קטנה ובלתי מעורערת. בפנים היה מחזיק מפתחות פשוט לחריטה בכסף. כל כך נגעתי לה מהחשבה שלה ולא יכולתי שלא לחשוב שדוגמנית על שבקושי הכירה אותי ומעולם לא פגשה אותי באופן אישי קנתה לי מתנת חג מולד. זה היה כל כך אדיב, ועדיין יש לי את מחזיק המפתחות הזה. איפשהו, אני חושב.
מהר קדימה עד שישה חודשים מאוחר יותר-22 במאי 1991, ליתר דיוק-כשנעמי אירחה את הבאסה שלה בן עשרים ואחד. זה היה במועדון ארוחת הערב לורה בל, ברחוב ווסט 43 ליד טיימס סקוור. נעמי לבשה את השמלה המדהימה הזו בשחור-לבן של עזדין עלאיא, ממש ממש נוזלת באיכות דוגמנית העל שהיתה לה אז ועדיין יש לה היום. וכמובן, כל מי שהיה מישהו היה במסיבה הזו. אבל אני בהחלט לא זוכר את כולם. עשרים וחמש שנים לאחר מכן יש דרך לעשות פלאים לזכרו של האדם.
חוץ מזה, לא היו סמארטפונים אז. האם אתם יכולים לדמיין את כל הסלפי והסנפצ'אטים המדהימים (ובהחלט מביכים!) שהיו לי!!! אבל היו כמה אורחים בולטים שאני זוכר שראיתי אותם בפעם הראשונה. אחד מהם היה סטיבן מייזל. סטיבן מייזל. צלם האופנה המפורסם והמוכשר עד כדי גיחוך, לא, מלך מלכות האופנה שכולם רצו לעבוד איתו או בשבילו. הייתי נדהם.
אבל אז הסתובבתי ברחבת הריקודים, והנה הייתי, זה לצד זה עם מדונה. אפילו כשאני כותב את זה עכשיו, אני יכול להרגיש את עצמי כבן 23 מתעצבן. הדבר הראשון ששמתי לב אליו במדונה היה כמה היא קטנטנה. היא לא נראתה הרבה יותר גבוהה ממני (ואני ארבעה רגל ותשע). איך שהציגה את עצמה בהופעה ובטלוויזיה, חשבתי שהיא תתנשא מעלי. ובואו נודה בזה, בשיא שלי, אני חושב שהוביט או אולי פיטר דינקלאג '(טיריון לאניסטר ל- משחקי הכס קנאים כמוני) היו מתנשאים מעלי. לא ממש הספקתי לדבר איתה בזמן שכולנו רקדנו באותו לילה, אבל כעבור כמה שנים, במסיבת יום העשרים וחמישה שלי, מדונה אכן שרה לי את "יום הולדת שמח". איך אלה החיים שלי?
וכך התחלתי לעבוד עם נעמי קמפבל. דרך מדונה. אבל ברצינות, צפיתי בה צומחת ומתפתחת כדוגמנית, אשת עסקים, שחקנית ועוד. נעמי ניסתה הרבה כובעים שונים כשהרחיבה את האימפריה שלה (הבנת ??). כמובן שהיא ניסתה דברים שונים: היא תאומה, כמוני, ואתה יודע מה הם אומרים על תאומים-כל העניין האישי הכפול. אולי זו אחת הסיבות שתמיד הסתדרתי איתה, אפילו כשהיא שיגעה אותי, כי טוב, תאומים הם משוגעים, ואני אוהב אותה בגלל זה.
אבל עמוק בפנים, לנעמי יש נשמה אוהבת ונדיבה. היא תמיד נתנה מתנות חג המולד לכל מי שעבד בקריירה שלה בסוכנות, ולפעמים, אם ידעה מתי יום ההולדת שלך, היא נתנה לך גם מתנות אז. היא תמיד הייתה אסירת תודה והראתה זאת.
אבל המתנה הכי טובה שאומי קיבל לי הייתה ההזדמנות להיפגש ולאכול ארוחת צהריים עם נלסון מנדלה. נלסון מזיין את מנדלה. לאחר שנפגשו השניים ב -1994, הם התקרבו - נעמי כינתה את מנדלה כ"סבא הכבוד שלה ". אפשר היה לראות איך היא מכבדת אותו ומכבדת אותו. השפעתו עליה ניכרה. היא תמיד התנהגה איתו בצורה הטובה ביותר.
אז בסוף 1999, סיכמתי הופעה באליטה בקייפטאון כשנעמי איתרה אותי. (עדיין תוהה איך היא עשתה את זה.) היא נתנה לסוכנות שלה בלונדון ליצור איתי קשר כדי להסביר שנעמי עזרה לנלסון באירוע לנלסון מנדלה שלו. קרן ילדים והיא שאלה אם אוכל להשיג לה שיער ואיפור וללכת איתה לאירוע הצדקה שנמצא בעיר קטנה ממש מחוץ נמיביה. ואני מתכוון, האם היית אומר לא לנעמי?
אז אמרתי שכן. ובאופנה רו קלאסית, ישנתי עם רכב שלי בשעה 4 לפנות בוקר לשדה התעופה, כך שלא הספקתי להתקלח. לא כמו שהיית רוצה להיראות כדי לפגוש את אחד המנהיגים החשובים ביותר בעולם החופשי המודרני, אבל אתה יודע, הזמן היה העיקר. בדיוק עשיתי את הטיסה שלי ליוהנסבורג, שם חיכיתי שנעמי תגיע (כשהחבר שלה אז פלאביו בריאטור נגרר). אגב, איזה איש חמוד ומקסים הוא היה.
לאחר שהבנתי את נעמי, קפצנו על מטוס פרטי אחר לעיירה. בטיסה נעמי הראתה לי ונתנה לי לבדוק את קו תחליבי הגוף החדש שלה, שהריח ממש טוב. לאומי תמיד היה ריח טוב. תפסנו וצחקנו אחד עם השני ועם פלביו, בדיוק כמו שחברים ותיקים היו עושים.
כשהגענו לאולם בית הספר, חשבתי שאחזור בזמן שנעמי תעשה את שלה. במקום זאת, היא אחזה בידי ואמרה: "לא, אתה בא איתנו!" מכיוון שלא, אני לא אוהב להגיד לא לנעמי, וכן, כמובן שהייתי משתתף, היא הובילה אותנו לבמה. נעמי ישבה מימין לנלסון מנדלה בזמן שישבתי אדם אחד ממנו בצד שמאל. ואני לגמרי לא זוכר את האדם שהייתי לידו - התפלאתי רק כשהייתי באותו חדר כמו נלסון מנדלה, שלא לדבר על אותו שולחן.
אחרי כמעט עשר שנים בעסקי הזמנת דוגמניות, התרגלתי לפגוש אנשים מפורסמים, והייתי קצת מיואש ונשארתי מבולבל בכל פעם שפגשתי מישהו אחר מפורסם. אבל נלסון מנדלה היה סיפור אחר. יותר כמו סטרטוספירה אחרת. איכשהו, שמרתי על קור רוח מבחוץ, אבל השתגעתי מבפנים על כמה שיש לי מזל להיות בנוכחותו. אני אפילו לא יכול להתחיל להגיד לך איזה איש מקסים, קליל, מצחיק, אדיב הוא היה. וגם: הרבה יותר גבוה ממה שציפיתי.
באותו יום הוא סיפר לנו סיפורים אודות משפחתו, במיוחד נכדיו. הייתי מהופנט מהקשריות שלו. וכאשר ילדי בית הספר יצאו והופיעו על הבמה, קמה מדיבה (שם החמולה של מנדלה) ממושבו והתחילה לרקוד עם הילדים מול הבמה.
הנגישות של מדיבה היא שגרמה לי להרגיש כל כך בנוח בנוכחותו הגדולה מהחיים (וגם, כן, גם של נעמי). למשל, כשהגיע הזמן לארוחת צהריים, הוא התעקש לוותר על שירות השולחנות לטובת המזנון. מנדלה אפילו התעקש שאקח את האוכל שלי לפניו. האדון הגמור. אני לא זוכר מה אכלתי - אני יודע שזה היה טוב - אבל הייתי המום מההתנהגות האדיבה שלו.
שנים לאחר מכן גיליתי באמצעות כמה חברים שמשתתף אחר (דיפלומט בריטי, NBD) באירוע מעולם לא ראה את נלסון מנדלה כל כך נוח ליד מישהו שהוא לא הכיר - אותי.
רמז לשריטת השיא.
חבר שלי המשיך וסיפר מחדש את החשבון של הדיפלומט שמכיוון שאכלתי בידיים רגלי עוף וכנפיים (בזמן כולם השתמשו בכלים), מר מנדלה ראה איך אני אוכל ועשה את אותו הדבר והשתמש בידיו, גַם. אוקיי, זה פרט קטן שמעולם לא שמתי לב אליו. אבל לשמוע אותה מספרת לי את הסיפור הזה עדיין ממלא את לבי כשאני כותב עליו עכשיו. כל ארבע הרגליים ותשעת הסנטימטרים של העצמי הבלתי מופעל שלי עשו רושם על ענק האדם הזה ששינה את העולם. מטרות חיים: עמדו.
אין לי תמונות המתעדות את אירוע הצדקה ההוא. התמונות כולן בראש ובלב. אני אסיר תודה לנמי על שנתנה לי את ההזדמנות והחוויה הזו.
אחרי זה ממש לא ראיתי הרבה את נעמי. אתה מכיר את התרגיל - עבודה, חיים, מסיבות וכל הדברים האחרים שנכנסים בין לבין, במיוחד בעסק הזה. אבל לפני שישה חודשים הזמנתי את נעמי להיות על הכריכה קֶסֶםיום השנה העשרים וחמישי, במרץ 2016, והחלטתי להשתתף בצילומים. כשנכנסה (ולא מאוחר במיוחד, אני יכול להוסיף!), היא נראתה נפלאה כתמיד, כפי שהיית מצפה. היא עדיין נעמי חובבת הכיף, בלי לשטוף וחכמה שהכרתי כשגדלתי בעסק, ולו רק קצת יותר בוגרת. תמיד אהוב את נעמי, במצב רוח טוב, במצב רוח רע, בכל מצב הרוח. היא עדיין אומי, ואני לעולם אהיה חייב לה בגין אותה תקופה שפגשתי את נלסון מנדלה. ואכל איתו עוף.
למען הפרוטוקול, אני עדיין אוכל עוף בידיים.
אָפנָה: דוגמנית העל נעמי קמפבל משתפת את 5 פריצות היופי המהירות שלה