לאורך כל החוויות הרומנטיות שלי, הן הכואבות והן אלה שהיו מלאות שמחה, אני למד זאת: אחד המרכיבים החשובים ביותר ליציבות לכל החיים הוא האופן שבו אתה מתחייב עַצמְךָ.
בתחילת 2013 הסתיימה בפתאומיות מערכת היחסים האכזרית למדי שהייתי בה. זה היה מייאש לסיים את הסוף כי לא יכולתי להבין עתיד בלי האדם הזה - אז הרגשתי שאני חייב לגרור אותו. הם היו ביקורתיים מדי, אובססיביים להעניש אותי בדרכים שכללו השפלה. (לפעמים נהניתי מכך ובפעמים אחרות התמרמרתי עליו לגמרי.) וזו הייתה הפעם השלישית בחיי שנפלתי על מישהו שאינו מסוגל לאהוב אותי בחזרה: טרנד משעמם ומעיק. בהשרות ההתנהגות הרעה שלהם, הסיקתי שאהבה אמיתית היא קבלת כל מה שאתה אוהב ואנתולוג כל מה שקשור אליהם על ידי הפיכתם לאדם אנושי בעיניך. לא הבנתי שבזמן שעשיתי את זה, הם ניגשו בי כל דבר. בתמימות, פשוט חשבתי שהכל עליי יאהב ויתקבל על ידם באופן דומה.
בדיוק כפי שרבים חוו לפני, ורבים עוד יחוו זאת, נשארתי מאוהב גם לאחר שהסתיים. מאבק עם מה זה אומר ואיך זה מרגיש, לא הייתי מסוגל לתאר את החרדות האלה לאף אחד חוץ מחברי הטובים. רובם הפכו לצינור של ריפוי. אחת החברות הטובות שלי, סופי, הפכה ליצור אמין של הישרדות ושחרור. היינו שני אנשים ששרדו את אותה מחלה: כאב לב.
היא ועוד כמה (זואי, ג'ורג ', זבה, דידי וסילבנה: שלום, אהבות) הפכו לאנשים שפניתי כדי להזכיר לעצמי מי אני לפני כל זה. הם אפשרו לי להתרענן, להתחיל מחדש ולדחוף לעבר עתיד בהיר יותר. בלעדיהם, לא הייתי זוכר שיש לי הגדרה, רלוונטיות ותוקף מחוץ למגבלות של שותפות מחרידה זו לפעמים. החברים האלה הצילו אותי: כשהייתי במסלול שלהם, הם עוררו בי השראה להסתעף, להתייחס לשיטות הגשמה אחרות.
2014 הייתה השנה שבה למדתי לבשל. תמיד אהבתי לבשל אבל אף פעם לא למדתי כמו שצריך. הוריי היו יוצאי דופן, ומעולם לא חשבתי על עצמי עם כישורים קולינריים מרשימים. אהבתי אוכל, כמובן, אהבתי מרקם והדרך שבה כמהין שוקולד יכולה להמיס לחום הלשון שלך, או את הטעם של זעפרן מעורבב דרך אורז ג'ימין ויסמין, או הדרך שבה לאטה קרחת בימי האביב הראשונים עלולה להצית את המורמר שלך נֶפֶשׁ. אהבתי את חווית האכילה, וכיצד הייתה לה יכולת להעלות את מצב הרוח באופן בלתי מוסבר. אחרי הכל, גדלתי באוסטרליה, שם האוכל היה אמיץ וגם טעים. במקום בו נולדו לבנים שטוחים, וצדפות טריות עם סחיטת לימון יכלו לתקן כל כאב.
רק כשהייתי בז'אן-טאלון, שוק מזון במונטריאול, החלטתי, לצד שורות של פירות יער טריים ואבוקדו בשל, ששקלתי לעצור את צרותי לצמיתות עם אוכל. אז התחלתי לבשל בראנץ 'לחברים. אני וחברתי ג'ורג 'היינו חותכים אשכוליות טריות, אופים פריטות פטריות ומגישים אותו עם שורש סלרי טרי וסלט נבט בריסל. היינו שותים מבשלות קרות עם לגימה בריאה של דיסרונו ויושבים במטבח הזעיר שלנו ואוכלים. זו הפכה להיות דרך עבורי לממש את עצמי, להזכיר לעצמי שיש מטרה אפילו בדברים קטנים, כמו לבשל לעצמך ארוחה. ההישרדות לא הייתה צריכה להיראות מפוארת, או אדירה, שהישרדות יכולה להיות קטנה ומהנה גם כן.
בתקופה זו הבנתי שבחירה של עצמך - לא משנה מה יהיה המעמד הרומנטי שלך - היא חלק בלתי נפרד מאותה הישרדות. לא רק שאהבתי לבשל, אלא שחברי, והמאמצים שהשקתי עבור חברי, היו דרך לעקוף כל בדידות שהרגשתי. לפעמים זה ממש עזר.
כשזה לא קרה, כתבתי מכתבים לחברים, לעצמי. התחלתי ללכת לקולנוע לבד, התחלתי ללכת לבתי קפה עם ספרים לקרוא, להזמין ארונות, ולשבת במרפסות כשעישנתי ציפורן או טבק טרי. יצאתי לטיולים לקנות פרחים לפנאי. צפיתי בכל הטלוויזיה שפספסתי בשנים, וצפיתי בהרבה רווק חי ו בלש אמיתי. יצאתי לריצות והכרתי את עצמי מחדש למוזיקה ישנה וחדשה כרוצה בין שדות, מפוצצים את בית החוף. החלטתי שאני רוצה לקנות ויניל, אז קניתי תקליטים ישנים של בילי הולידיי וישבתי למרגלות הרמקולים שלי עם מפרק קצר, בודד, מרגיש את עצמי בתוך העור שלי, מחבק אותו, מחבק את עצמי.
כשהרגשתי לבד, שוב, לפעמים מתעורר בשעות הקטנות של הבוקר, מוצף דמעות וייסורי בגידה, הייתי יושב על המיטה וכותב את כל הדברים שהייתי אסיר תודה עליהם. הרשימה הייתה אינסופית. לאחר מכן, הייתי מחבק את צדי הגוף השמנמנים ולוחש, "אני אוהב אותך, פאריהה." זה היה כאילו אני המאהב שחיפשתי כל חיי.
מה שעשיתי בעצם היה עיצוב מחדש של רעיון הבדידות, ומה המשמעות של להיות לבד. שנאתי שתמיד מדברים על זמן לבד בצורה מגוחכת - והאירוניה היא שככל שעשיתי את זה יותר, אהבתי את זה. דימיינתי את עצמי מחדש. הבנתי שבחירת עצמך, בין אם רווקה, נראית, לא מעוניינת או מחויבת פירושה להחליט על עצמך בצורה עמוקה וספציפית.
לאחרונה כתבתי לסופי מייל שבו הצהרתי שכל חיי חשבתי שאהיה אהוב ברגע שאהיה מושלם. כשהייתי בגודל שרציתי להיות, כשהעור שלי בהיר וזוהר, כשלא אספר שקרים לבנים קטנים או סיפורים מוגזמים. כשהייתי סופר טוב יותר, או ידיד נדיב יותר, שמעולם לא קינא, או הרגיש אנוכי, או כשהייתי יפה יותר, או טבח טוב יותר. מישהו שהיה בקי בכל הכישורים שלי וזוהר וחינני כמו גם סקסי לעזאזל. זה הרגע שבו חשבתי שאני ראוי לאהבה שלמה או מגשימה.
מעולם לא חשבתי שאהבה אמיתית יכולה להיות ללא תנאי, שאני לא צריך להוכיח עד כמה אני טוב לאף אחד - להיות נאהב. אני יכול להיות האדם הפגום שהייתי - שאני - ועדיין לומר, "אני מנסה", וזה יכול להספיק. כשהתחלתי להבין שאפשר לאהוב אותי בדיוק כמו שאני, התחלתי לחבק את עצמי בדרכים שמעולם לא היו לי. הרטוריקה השלילית החלה להרגיע, וסבלנותי וחביבותי התחילו להתבהר לאחרים. התחלתי לראות שחמלה כלפי עצמי היא בעצם חמלה לכל העולם, שהם הוליסטיים. יינג ויאנג.
בארבע השנים האלה שהייתי רווק אחרי מערכת היחסים העצובה והנוראית ההיא, כבר לא הייתי צריך אף אחד כי הבנתי שיש לי את עצמי כל הזמן. אני מחשיב את עצמי בר מזל שישבתי עם עצמי כל כך הרבה זמן והבנתי שאני לא האויב, או שלמרות כל הדברים "לא בסדר" איתי, עדיין לא היה שום דבר באמת שגוי איתי. אנחנו השופטים הגרועים ביותר של עצמנו, ורובנו צריכים להיזכר שזה בסדר ליפול, להיות מבולגן וקולני, להיות מביך ושגעון ולא מכובד ומכוער, וכי לאהוב את עצמך ברגעים אלה היא למעשה סוג האהבה הטהור ביותר שתוכל לקבל מאי פעם.
כולנו מספר עצום של דברים טובים ורעים, אבל זה לא הופך אותנו לאהובים. אנו יצורים פגומים, מורכבים, רב ממדים, המסוגלים לא רק להיות אהובים על ידי אחרים, אלא לאהוב ולבחור את עצמנו תמיד.
עוד סיפורים על היכרויות:
- שש דרכים שבהן אתה עלול לחבל בחיי הדייטים שלך
- כולנו צריכים להפסיק להאמין לתשעת המיתוסים האלה על פוליאמוריה
- מה סימן גלגל המזלות שלך אומר על חיי האהבה שלך
עכשיו, צפו בלופיטה ניונגו מבצעת מבחן Rorschach: