השחקנית קארה רידי מפיגה את מיתוס היופי שאנשים קטנים אינם אטרקטיביים וחלשים.
ראיתי ילדים נכנסים למוטות. [צוחק]
בוהה בי.
כאילו, עשה.
בדרך כלל אני עושה את זה,
אני כמו אל תבהה.
מה?
אל תבהה.
זה חצוף,
זה סופר גס רוח, כמו סופר גס רוח.
אתה יודע את זה נכון?
וזה גם הפטישיזציה המוזרה הזאת של נכים כמו,
איפה שזה גורם לך לאהוב,
איפה אנחנו מלאכים או משהו.
לא, לפעמים אנחנו מטומטמים.
אנשים הם אנשים.
בין אם אני ארבע רגל שתיים או שש רגל תשע.
אידיאל החברה של אישה יפה
היא אישה לבנה רזה וגבוהה ובלונדינית.
תמיד ידעתי שזה לא אני.
כלומר, לא הרגשתי את זה בבית,
כי ההורים שלי תומכים.
פשוט מעולם לא היה למישהו להאט בשבילי.
בגלל זה אני חושב, כבוגר,
אני קצת יותר מתוסכל.
כשאני הולך לעשות דברים,
אנשים אחרים הם כמו, מותק, את לא יכולה לעשות את זה.
יש הרבה שאני לא רוצה להראות לך.
וזה לגביך, זה לא קשור אליי.
אתה בסדר לראות אותי במשרד.
אתה בסדר לראות אותי עושה דברים.
זה נראה כפוף.
זה כמו, ובכן אתה יכול לנהל שלב.
אבל אני בבית ספר למשחק, אני יכול לפעול?
והם כאילו, איכס, אתה יודע.
זה ממש גרם לי לחרדות כשהתחלתי
להבין שזה נמצא בכל מקום.
סתם אנשים שמסתכלים ושופטים.
התחלתי לנסות לזחול לתוך הקליפה שלי
ולא לצאת החוצה, לא להסתובב.
הייתי מניח איפשהו כנראה איפשהו בחטיבת הביניים,
באמת התחלתי.
זה באמת התחיל לקרוס לי.
הייתי מאוהב בבנים אבל הם לעולם לא יסתכלו עלי.
אתה יודע, וזה עבר את התיכון.
כל החברים שלי נשואים עכשיו.
לכולם יש ילדים.
וזה לא קרה לי.
אני לא חושב שזה מה שמונע זאת.
אני חושב שיש עמוק יותר, כמו שגברים לא יכולים להתמודד עם זה.
אבל הם נמשכים אליי,
אבל הם לא יכולים, אין להם
הכדורים שיוציאו אותי החוצה.
יצאתי עם חבר שלי והוא רדף אחריי.
אתה יודע סוף סוף הייתי כמו, בסדר.
ואז פשוט נפלתי עליו
כי הוא היה חבר שלי.
לפעמים היינו מגיעים למצבים ציבוריים
והוא פשוט לא היה.
הוא יהיה כמו, זו חברתי קארה.
הלכתי וקיבלתי תואר בצילום
והיה לי הפרופסור הזה שבעצם די התעלל
ובעצם סיפר לי במשך כל השנתיים
שהייתי בבית ספר שלא יכולתי לעשות זאת.
הוא היה כמו, אתה לא יכול להיות צלם.
אתה נמוך מדי.
הוא הולך, אתה צריך ללכת למצוא אנשים קטנים
ולירות באנשים קטנים.
ואני הייתי כמו, מה?
התקשרתי לעם הקטן של אמריקה
והמשכתי לשחק תג טלפון עם הגברת הזו,
וחברתי לדירה ידעה שאני משחק איתה תג טלפון
אז כשהיא התקשרה הוא אמר, הו קארה ניסתה
להשיג אותך.
והיא אמרה, האם אתה המטפל שלה?
והוא אומר, מה זאת אומרת 'מטפל', אני השותף שלה לחדר.
אנחנו בני 22, משתכרים ביחד.
היא חברה שלי.
על מה אתה מדבר?
והיא הייתה כמו, אני בטוחה שהיא לא גרה לבד, נכון?
היא אמרה, טוב יש לי בת שיש לה גמדות.
היא לא יוצאת מהבית.
אנחנו חושבים על חינוך ביתי.
הבנתי בשלב זה מה ההבדל,
האם ההורים שלי לא התייחסו אלי אחרת,
והיו עוד הרבה הורים שכן.
יש תיאוריה בקהילת האנשים הקטנים;
אם אתה מסתובב רק עם אנשים קטנים אחרים,
יהיה יותר קל.
הבעיה היא, שכאשר אתה מסתתר
ואתה מסתובב רק עם אנשים קטנים אחרים,
זה עוזב את האנשים האחרים,
שאר האנשים הקטנים שמנסים להשתלב,
בכוחות עצמם.
אנחנו לא כוח.
אני די נוח איתי.
אני חושב שהבעיה שלי יותר היא אנשים אחרים.
אני יודע שזה נשמע מתנשא,
אבל אני יודע שאני יפה.
כאילו, אני לא מטיל ספק בכך.
עם הבדל כזה,
או שאתה מתחבא או שאתה מסיים עם
תחושה מוגברת באמת של שנינות וקומדיה.
אני מרגיש הכי חופשי כשאני על הבמה.
כי אני בשליטה.
יותר קל לי כשאני על הבמה
כי אז אתה צריך להסתכל עלי על מה שאני עושה.
לא הייתי מחליף את הגובה הזה בשום דבר.
אני לא חושב שהייתי כזה חזק אם הייתי כזה,
אם הייתי גבוה יותר.
שמי קארה ואני רוצה להפיג את המיתוס
שאנשים קטנים אינם אטרקטיביים,
לא סקסי וחלש.