כאשר צלם פאטימה חוסייני החלה לתעד את היופי והחוזק של נשים אפגניות, לא היה לה מושג שעולמן יתהפך בקרוב. כיום, עבודתה היא תזכורת למה שעומד על כף המאזניים - ולחוסן הבלתי מעורער של הנתינים שלה. הנה, במילותיה שלה, הסיפור שלה.
סבי וסבתי עזבו את אפגניסטן במהלך מלחמת ברית המועצות, כשהורי היו ילדים, והיגרו לאיראן. נולדתי בטהרן, [הבירה], וגדלתי שם. מאז התיכון, תמיד חיפשתי להבין מה זה אומר להיות אפגני. נשאתי בתוכי את השם של אפגניסטן, אבל מעולם לא הייתי שם. לא ידעתי איפה אפגניסטן. אתגרתי את זהותי.
חיפשתי כל הזדמנות לנסוע לאפגניסטן ובשנת 2013, הצלחתי לצאת לטיול דרך אוניברסיטת טהראן, שם למדתי צילום. עד 2015 גרתי בין טהראן לקאבול, ולאחר סיום הלימודים ב-2018 עברתי לאפגניסטן לחלוטין.
"כשנסעתי לאפגניסטן בפעם הראשונה ב-2013, הייתי צריך להיות עם גבר כדי לקחת מונית", אומר חוסייני, שמציין שזה השתנה בשנים האחרונות. "החלטתי להזמין את האישה הזו לשבת במונית. היא רצתה לחוות את החופש".
צילום: פאטימה חוסייניכשהגעתי לקאבול, יכולתי לראות שיש כל כך הרבה יופי שאף תקשורת לא סיקרה. הם רצו לעשות קורבן לנשים של אפגניסטן; להראות אותם בבורקה. גם אני צילמתי נשים בבורקה בעבר, כי כשהייתי באיראן, בכל פעם שחיפשתי מידע על נשות אפגניסטן, הכל היה עניין של הגבלות.
אבל כשעברתי לאפגניסטן בעצמי, יכולתי לראות שהדור החדש כל כך שונה. אז החלטתי לספר את סיפורן של נשות אפגניסטן. הזמנתי נשים שונות לעמוד מול המצלמה שלי. אני לא יכול להגיד שהכל היה מושלם אז, אבל לפחות היה לנו חלק מהדמוקרטיה. נשים יכלו לחוות את החופש לצאת לרחובות. היה לנו מרחב בכלכלה ובפוליטיקה ו האומנויות, כל חלק בחברה.
אף על פי שרוב חנויות הטקסטיל השוכנות ברחוב צ'יקן, רובע קניות פופולרי בקאבול, מנוהלות על ידי גברים, חוסייני ביקש ללכוד את הנשיות של הבדים בעבודת יד. "היא שותה תה כסמל לאירוח אפגני", אומר חוסייני. "לכל מקום שאתה הולך בקאבול - כולל חנויות - מוצע לך תה ירוק אפגני".
צילום: פאטימה חוסייניב-15 באוגוסט בשנה שעברה השתלט הטליבאן על קאבול. הנפגעות העיקריות, כפי שקורה תמיד, הן נשים. הם [במידה רבה] אסרו על נשים לחזור לבית הספר, לחזור לעבודה. הם הטילו תלבושות מטורפות מאוד. עבדנו למעלה משני עשורים כדי לספר לעולם שיש בנשים של אפגניסטן יותר מבורקה. זה מאוד קורע לב לראות שבתוך שבועות, איבדנו הכל. הנשים שלנו צריכות לצאת לרחובות במחאה כדי לבקש שוב זכויות בסיסיות - והטליבאן עוצר אותן על כך.
הייתי נאלץ לעזוב את ביתי ואפגניסטן שלי. כיוון שנולדתי מחוץ למדינה, לא יכולתי לדמיין כמה מלחמה יכולה להיות, כמה מעוררת פאניקה. כשהגעתי לשדה התעופה, זה היה מטורף בגלל כל האנשים שם. העתיד והחיים שלך עשויים להשתנות תוך שעות. היציאה הייתה תלויה באיזו מדינה יש חיילים שיכולים לקחת אותך. בסופו של דבר, חיילים צרפתים זיהו אותי, מכיוון שהשגריר היה שם. לקחו אותי למקלט צרפתי ועכשיו אני בפריז.
התצלום הזה של אישה עם אופניים ברחוב צ'יקן היה אחת התמונות האחרונות שצילמה הוסייני לפני שנאלצה לברוח מקאבול.
צילום: פאטימה חוסייניבגלל שהייתי צריך לעזוב את אפגניסטן, לא יכולתי לסיים את הסדרה האחרונה, שנקראת "פנינה בצדפה", לספר התמונות שלי, יופי בין מלחמה. בהתחלה רציתי לסיים את זה בתמונות בשחור-לבן כדי לייצג את היום שבו איבדנו הכל. אבל אז חשבתי על המושגים של העבודה שלי - יופי, נשיות ותקווה. למה הייתי צריך לסיים את הספר עם תמונות בשחור-לבן? אז במקום זאת, החלטתי לעבוד על פורטרטים של אמניות אפגניות שעזבו את אפגניסטן לצרפת.
אני לא יודע למה לטרוריסטים האלה יש בעיה עם נשים. אני כן יודע שהם מפחדים מכוחן של נשים. באמצעות עבודתי, אני מנסה לשמור על סיפוריהן של נשות אפגניסטן בחיים. אני חושב שתמונה יכולה לשנות את העולם. תמונה חזקה יותר מאלף מילים.
הסיפור הזה הופיע במקור בגיליון אפריל 2022 של Allure.למד כיצד להירשם כאן.
קרא עוד סיפורים מרחבי העולם:
- עזבתי את קייב לחודש האופנה. עכשיו אני רק רוצה לחזור.
- Deepika Padukone ממשיכה להרחיב את השפעתה
- כוכב TikTok הילידים Tia Wood הוא דה-קולוניזציה ליופי