זה היה לקראת סוף שהותה ב -15 יום בבית החולים, והלן גונזלס עדיין לא ראתה את כל גופה החדש. בגיל 21, תאונת דרכים שלחה אותה מעופפת דרך השמשה. מנתחים הצליחו להציל את זרועה הימנית, חתוכה קשות בזכוכית, אך זרועה השמאלית נקטעה מעל המרפק.
בחדר החולים שלה, היא העיפה מבט כמה פעמים למטה כדי לראות את האיבר שנותר. עם זאת, זה לא היה עד שהמקרה הביא אותה מול מראה מהרצפה עד התקרה בכניסה למחלקת הפיזיותרפיה. "זה כמו שמלה. אתה לא באמת יודע איך זה ייראה עד שתגיע לחדר ההלבשה הזה ", אומר גונזאלס, על החוויה שהחזירה אותה לבכי לחדרה. "זה עושה את כל ההבדל, המראה ההיא."
גונזלס, בת 48 ועוזרת בכירה ביוסטון, בילתה יותר מחייה בלי עזבה זרוע מאשר איתה, אך קולה עדיין רועד מרגש כשהיא דיברה איתי דרך רגע המראה שלה.
במשך שני עשורים, סיפורים כמו של גונזלס גרמו לוויונה פרייסטיינסון, פרופסור לאחיות באוניברסיטת טקסס וומן, ללמוד מראות וכיצד המטופלים מתקשרים איתם בעקבות תאונה שמשנה את הגוף או כִּירוּרגִיָה, כגון א כְּרִיתַת שָׁד. חלק ניכר ממחקר הנישה הזה התרכז בהצצה ראשונה למטופלים וכיצד אנשי מקצוע בתחום הבריאות יכולים להפוך את הרגע הזה מטראומטי לטיפול.
"כרגע [מטופלים] מובלים למעליות עם מראות ורואים את עצמם בפעם הראשונה בלובי בדרך לפיזיותרפיסט", אומר פרייסטיינסון. "באמת, כל אנשי מקצוע בתחום הבריאות צריכים לחשוב על זה."
הוגן לומר כי פרייסטיינסון כמעט אובססיבי למראות. אוסף במשרדה של כ -40 מראות עתיקות הוא עדות לכך. ההתרגשות הונתה, בין השאר, על ידי ניסיון כילד בן 16 שעבד בבית אבות. ערב אחד ביקשה אישה מבוגרת, שמשקלה כ -80 ק"ג וגופה מעוות מדלקת פרקים, להראות. פרייסטיינסון קפא. "היא הולכת להסתכל על עצמה ולמות מיד כי היא הדבר הכי מכוער שראיתי בחיי", חשבה האני הצעיר של פרייסטיינסון. במקום זאת, קרה ההיפך. כשהאישה הביטה בהשתקפות ועקבה את אצבעה על תוויה, "כאב עזב את פניה והיא הביטה בשלווה", היא אומרת.
לאחר מכן, פרייסטיינסון מעולם לא הייתה בלי מראה קטנה וקומפקטית במהלך שנותיה הראשונות כאחות. אם המטופל היה מסיר שד או כוויות גרמו הרס לגוף, היא הייתה משתמשת במראה שלה כדי להציג אותם בעדינות לגופם החדש. כשעברה לאקדמיה, היא לא יכלה שלא ללמוד מראות.
הכי הרבה של פרייסטיינסון מחקר שנערך לאחרונה, שפורסם ב כתב עת סיעוד שיקומי, פירטה את החוויה של קטיעות ומראות (מחקרים אחרים שלה בחנו כריתת שד וחולים סופניים, כמו גם אנשים עם דמנציה). המחקר מצא כי מראות חיוניים לבדיקת יישור התותבת ולבריאותו של איבר שאריות. במקביל, קטועי גפיים נזכרים באיבר כשהם שם.
המחקר הציג כיצד המשתתפים הרגישו שחווית הצפייה הראשונה שלהם במראה צריכה להיות, לא מה שהייתה. הם המליצו שאסור להשאיר את זה ליד המקריות. במקום זאת, יש להציע מראה יחד עם האפשרות לצפות בעצמם באופן פרטי או עם איש מקצוע רפואי שהוכשר ומוכן לתמוך בחולה. "אני חושב שאנחנו באמת מונעים מבחינה רפואית וכאשר מדובר בטיפול בפסיכולוגי... ההיבט הזה של הסתכלות על [עצמי] במראה אינו חלק מזה כרגע ", אומר פרייסטיינסון.
תמר בור, בת 34, עברה שתי קטיעות ברגל שמאל בגלל מום לידה נדיר. הפעם הראשונה שבר צפתה בגופה בעקבות הקטיעה הראשונית מתחת לברך הייתה "מול כולם בכל מחלקת הטיפול", היא אומרת. "אני זוכר שהיה לי כל כך עומס רגשות וחשבתי 'זה לא משהו שאתה רוצה לעשות בפומבי'".
בין הקטיעות השתתפה בר במחקר עם פרייסטיינסון, שם שוחחה עם קטועי גופה אחרים על דימוי גוף וניסיון בהתבוננות במראות. עד לכריתה השנייה של בר, ברך מעל הברך, היא החליטה לא לחכות להביט במראה ועשתה זאת עם התותבת התומכת שלה לצידה. "ידעתי איך לנצל את המראה הפעם, לבדוק את החתך, אבל גם להסתכל על עצמי בפעם הראשונה", היא אומרת. "זה עזר מאוד כי זו הייתה תמיכה שלא הייתה לי קודם".
אולם המחקר של פרייסטיינסון לא תקע את כולם. "במשך כל הזמן שלמדתי את זה, אנשים הסתכלו עלי כאילו יש לי שני ראשים", היא אומרת. פעם, רופא שביצע כריתת שד ציין בפניה שנשים "יכולות פשוט להביט למטה על החזה ולראות שחזהן אינן", נזכרת פרייסטיינסון. אולי לא עוזר שלבני אדם יש היסטוריה מסובכת עם מראות; לפעמים הם נקשרו אליהם בהבל או ברוחות רעות. המלכה המרושעת מ לבן כשלג והפולקלור של דיבור "מרי הדמים" במראה כדי להעלות רוחות הם כמה דוגמאות.
ואולי לא כל החולים מרוויחים ממבט ראשון גרנדיוזי במראה. לטראסי זניס, בת 45, הוסר חלק משני השדיים. הגילוי שלאחר הניתוח היה הדרגתי, כשהיא הלכה על השיטות המעשיות של החלפת תחבושות והתמודדות עם נקזים, שהם צינורות מוכנסים כדי להאיץ את הריפוי. "לא אכפת לך מה אתה רואה במראה," אומר זניס. "בנוסף, אתה פשוט שמח להיפטר מהסרטן", היא מוסיפה. מבחינתה המחשבה על עצירה למראה ראשון במראה הרגישה מיוצרת. אבל כפי שציינה זניס, מה שראתה לא הייתה התוצאה הסופית. לאחר 12 חודשים עברה ניתוח לשחזור חזה. קטינים, קורבנות כוויות וכמה חולי כריתת שד מסתכלים לעתים קרובות על גופם לנצח.
מבחינת פרייסטיינסון, מטרתה הסופית היא לחנך אנשי מקצוע אחרים בתחום הבריאות מדוע כדאי להם להקדיש זמן להציע למטופלים מראה. "זה לא צריך להיות משהו שאנו מתחבאים ממנו, מתכופפים ממנו, נמנעים ממנו במסעדות, עוצמים עיניים במעליות", היא אומרת. "זאת אומרת, זה רק מראה."
סיפורים קשורים:
- ניתוח פלסטי לתיקון פטמות הפוכות נמצא בעלייה
- מדוע אנשים מזריקים כעת חומרי מילוי לתוך הפטמות
- הרמת חזה של ערפד תעניק לך מחשוף גדול - אבל יש תופס
מדוע הניצולה הזו מסרטן השד מרגישה יפה ללא פטמות: