אחד מעמיתי לעבודה העניק לי הבוקר אגו מענג כשהיא החמיאה לי על כישורי האיפור שלי (במיוחד שבחים, בהתחשב בעובדה שאנחנו עובדים במגזין יופי). תמיד אהבתי להתנסות בצבעים, מרקמים ומראות שונים, אבל אני מודה שהדרך שלי לצבע שפתיים נועז לא הייתה חלקה. לכולנו יש את "מה חשבתי?" רגעים, והנה רק כמה אבני דרך מהיכל התהילה של טרגדת היופי שלי:
1997 זו הייתה שנת הצמות, ואני לא מדבר על אלה המסוגננות והטרנדיות שכולם מטלטלים כרגע. הצמות האלה, שהתעקשתי עליהן לכסות את ראשי לגמרי, היו מקורזלות, לא אחידות וקשורות יחד עם גומיות. אני באמת האמנתי שהניסיון המביך והפתטי שלי לעשות קורנרוז גורם לי להיראות מגניב.
2000 מילה אחת: Sun-In.
2001 בגיל 12 החלטתי שהגיע הזמן להשקיע בציפורניים אקריליות ארוכות להפליא. בטח, לא יכולתי לכפתור את הג'ינס שלי או לשטוף את הפנים בלי להסתכן בעיוורון, אבל במשך 12 שעות הרגשתי כמו מבוגר. אולם לאחר מכן, הריגוש דעך, והמשכתי לקרוע ידנית כל מסמר. [טעות גדולה בשיפוט]
2004 זו הייתה השנה שרכשתי את הקופסה הראשונה שלי עם צבע שיער ביתי. אני באמת לא יכול להסביר למה אני
בהתנדבות
צבעתי את השיער שלי בסגול... פעמיים.
כמה דוגמאות מהיכל התהילה של אסון היופי שלך?
קישורים קשורים:
כתב יופי יומי: הישרדות מאסון יופי
כתב יופי יומי: באיזה חיתוכי יופי אתה תקוע?13 טעויות יופי בחורף